כמה חוצפה ועזות מצח דרושות כדי לחשוב שבאמת ניצחנו את הקורונה? במקום מתווה יציאה איטי, הדרגתי וזהיר, יצאנו תוך חודש מסגר מוחלט לשחרור חסר כל רסן; לקניונים ולחנויות, למשרדים, לחדרי הכושר, לאולמות האירועים ולבתי הכנסת.
והגרוע מכול, החזרנו את ילדינו לכיתות העמוסות. לא עוד למידה מרחוק, לא עוד קפסולות, שלושים-ארבעים ילדים בכיתה כמו בקופסת סרדינים שנדרשים לשבת במשך שעות עם מסכות, כאילו מדובר בשפני ניסיון ולא ביקרים לנו מכול.
נכון, כולנו מנסים לחזור לשגרה וחייבים לדאוג לפרנסת הבית, אבל אנחנו מחויבים לדרוש פתרון הולם שישמור על בריאות ילדינו שגם משפיעה ישירות על הבריאות של כל האוכלוסייה.
האופן שבו דברים מתנהלים כרגע מצביע על החולי בחברה שלנו. לא רק של מקבלי ההחלטות אלא של כולנו שיושבים בחיבוק ידיים ומאפשרים לדברים להתגלגל מאליהם. הווירוס הוא אותו וירוס, אין גל ראשון או שני או שלישי אלא גלים של היעדר חכמה ושל אוזלת היד שלנו. בואו נתעורר.
בתי הספר ייסגרו באותה מהירות שנפתחו. נכון להיום נסגרו כבר קרוב לתשעים מוסדות חינוך, מספר שהכפיל את עצמו בימים האחרונים, ו-14 אלף תלמידים ומורים נמצאים כעת בבידוד. ברור שאם נתנהג נכון נראה ירידה במספר החולים אבל גם לשבת סתם בבית, בסגר, בחוסר מעש, אין שום תועלת.
אנחנו צריכים להפנים שהקורונה תישאר איתנו עוד הרבה זמן, כתוצאה מכך האבטלה רק תלך ותגדל ולכן אנחנו חייבים להיערך לכך מכל הבחינות, בעיקר שנוכל לספק לכולם את הנחוץ לקיומם הפיזי ועיסוק חיובי ומועיל עבור בריאותם הנפשית.
לכן עלינו ללמוד איך להתאים את החיים שלנו לתנאים החדשים, ממש לחשב מסלול מחדש בכל תחומי החיים. לבדוק כל עסק ומקום עבודה, מה הכרחי לקיומנו ומה לא, ולהשתדל להעביר לתקשורת וירטואלית את מה שאפשר. לילדים ולנוער אנחנו צריכים לפתח הוראה מרחוק איכותית וטובה, היא יכולה להיות הרבה יותר מוצלחת מזו שקיימת היום בבתי הספר.
והכי חשוב, מחובתנו לחנך את כלל החברה, מהצעיר ביותר ועד הקשיש, לפתח רגש לזולת, לחיבור עימו, יחס טוב ודאגה לאחר וגם לשונה. כל אדם שיוצא לרחוב צריך להתחשב באחרים ולא לחשוב שהפתרון הוא לכלוא את האחרים כדי שהוא ימשיך לעשות מה שבא לו. הקורונה תתחדש ותתפרץ עד שנלמד לחיות כך שלא נזדקק לה, לחיות בשלום ובחיבור בינינו.