בימים רגילים רועות הכבשים באחו, רובצות בנחת על כר דשא ירוק. כל אחת במרעה שלה, מרוחקת מחברתה. ברגע שלרועה חשוב לכנס את כולן למקום אחד, הוא משמיע קול רם ופתאומי, מבהיל אותן והן נסות יחדיו, מצטופפות במקום אחד. כך היה פועל פָּאן, אל העדרים והרועים במיתולוגיה היוונית, שניגונו המהפנט התהפך ברגע לקול רועם שגרם ל"פאניקוס", לפאניקה, לפחד פתאומי, לבהלה גדולה, לחרדה קיבוצית, לתבהלה מעוררת אימה.
כך הרגשנו בימים הראשונים למשבר הקורונה. אומנם היה היגיון מסוים בפאניקה הציבורית שתקפה אותנו: העולם התמודד עם מגפה כלל-עולמית שאף אחד לא ידע בוודאות את חומרתה. אולם ככל שלמדנו את היקף המחלה ואת גורמי הסיכון שלה, הבנו שזה לא סוף העולם, ולקראת הגל השני, חלק נכבד מן הציבור די נרגע וכבר זרק את המסכה.
בשונה מאדם בודד שנתקף חרדה ונרגע, בציבור יש סוגים רבים של בני אדם, שכבות ורבדים שונים, ולכן הפאניקה ארוכה ומתמשכת, והמצבים משתנים בה כמו גלים בים: עולים יורדים, מתגברים נרגעים, מתעצמים שוככים. בישראל אנחנו חווים זאת היטב בזמני מלחמה – יש גלי בהלה שמחשמלים אותנו לצד זמנים שהכול ברגיעה.
כי מה קורה לנו ברגעי השיא של הפאניקה? אנחנו לא מרגישים בטוחים, מוגנים, שמישהו מנהל ומוביל אותנו. פאניקה כזאת מעוררת לכיוונים שונים, מעצימה את התסכולים הפרטיים, ואם היא חורגת מהגבולות שהיא עצמה טשטשה, המצב החברתי אף עלול להידרדר לאלימות.
במצב מטריד כזה הפרט לא יודע מה עובר עליו. הוא חש אי-ודאות, אי-יכולת לראות את העתיד בבירור. הוא לא מרגיש גבולות והגבלות, והוא עלול להשתגע מחוסר כוחות שמנהלים אותו. גם אם האדם רגוע מטבעו, בזמן פאניקה ציבורית כשכולם סביבו אחוזי טירוף, הוא לא יכול להישאר בשלוותו. כשהמסגרת הכללית מתערערת, כשסדר היום הקבוע נשבר ולאדם אין שמץ מה עלול לקרות ברגע הבא, גרעין הפאניקה מתחיל לנבוט בקצב.
כך אי-אפשר לאדם פרטי להתנהל, כך גם אי-אפשר לנהל ציבור, אי-אפשר לנוע קדימה ולהוביל חברה. גם לא ברור לאן ללכת, כולם רצים לכל כיוון, וחברה כזאת נתונה בסכנה. בשלב הבא הציבור שחווה התפרצות בלתי נשלטת עלול להפוך אלים רק כדי לייצב את עצמו בצורה ברורה יותר. האלימות עבורו היא מפגן כוחות, חיפוש אחר מסגרת, שכביכול באה לתת כיוון ברור לחברה.
במצב כזה בבית, האב מרעים את קולו על בנו, והילד מתייצב ונרגע. הוא מקבל יחס ממישהו עליון ששולט במצב, שנמצא מעל הפאניקה. לכן כשם שאימא ואבא מנהלים את ילדיהם הקטנים שישמרו על הסדר הטוב, ומתוך אהבה הם בולמים ביד קשה כל התפרצות אלימה, כך גם נכון לפעול עם הציבור.
הציבור בכללו הוא כמו ילד קטן. בתוכו הוא מחפש שמישהו יגיד לו נכון או לא נכון, יענה לו כן או לא. לכן מוכרחים להלום בחוזקה על השולחן כדי להרגיע פאניקה ציבורית, לנענע את הציבור ואז הוא מתחיל להתפקח לרגע, לתפוס את המצב בצורה נכונה, מחוץ למצב ההיסטרי ששקע לתוכו.
אם מדינה רוצה למנוע פאניקה ציבורית חשוב שהיא תעבוד על מתן הרגשה לציבור שהיא פועלת אך ורק למענו, לרווחתו ולתועלתו. וכן, גם ביד קשה ובגבולות, כמו אבא במשפחה: מצד אחד גבולות נוקשים מתוך דאגה למשפחה, ומצד שני באהבה גדולה, כי זו משפחתו האהובה. אם כל הנהגה הייתה מתפקדת כך איש לא היה בא בתלונה. אם הציבור היה מרגיש שיש לו אב דואג, הוא היה נוהה אחר דעתו ולא מתפזר לדעות רבות.
הרעיון נשמע כמו שלטון מלוכני, ואכן יש במלוכה זו גרעין של אמת. בימים ההם היה המלך מרגיש את המדינה כשלו, ממש שלו, ולכן דאג לאזרחיו שלא יהיו חולים אלא בריאים, שלא יהיו רעבים אלא שבעים. הם היו כילדיו והמדינה כביתו. היום "הממלכה" מורכבת מאנשים שנאבקים זה בזה, מי יטפס וישלוט באחר, וזה יותר מעורר דאגה.
מלך לא חייב להיות שליט יחיד כאז, אלא גם קבוצה שפועלת כאיש אחד, בראש אחד, בלב אחד, ביד מכוונת אחת. כי כשהכול מתקשר לאדם אחד או לגוף מנהל אחד – מתבטלת הפאניקה. יש שליטה אחת. כל הכוחות הטובים והרעים מתחברים יחד לטובתנו, והציבור מרגיש שההנהגה פועלת לטובתו, כמו הורים שפועלים לחינוך ילדיהם באהבה ובדאגה ועם גבולות ברורים. אז הכול נרגע.