אנחנו רגילים לעבוד הרבה. הרבה מאוד. אצל רובנו העבודה מסתננת גם אל שעות הפנאי ומפריעה, מחייבת להשיב על מייל דחוף לפני השינה. יש בינינו כאלו שבעשר בלילה עדיין יושבים במשרד מאחורי חלונות כהים. לא בטוח אם בגלל שהם עושים שם משהו בהול, או שהם צריכים להצדיק את המשכורת שנמדדת בשעות.
התחלנו למדוד אושר במספר שעות עבודה. אדם עובד הרבה, משמע הוא אדם מאושר, כי אז הוא בטח מרוויח טוב, או שהוא לפחות איש חשוב מאוד בתחומו ובגלל זה הוא עובד כל כך הרבה, כנראה אי-אפשר להסתדר בלעדיו.
היינו יכולים להשתחרר מהעבדות הזאת בקלות, אבל אנחנו לא רוצים. התרגלנו לחשוב שהעבודה היא-היא החיים עצמם. יש בנו הרגשה שזו הדרך הבטוחה לחיות טוב, להתקדם ולשגשג. אדם פוגש מכר ושואל: במה אתה עוסק? ומיד השיחה מסתובבת על ציר העבודה. ברור למה. אם אדם נמצא עשר שעות בעבודה על מה הוא כבר יכול לדבר? על עבודה, על עבודה ועוד קצת על עבודה.
ודאי שזה מעוות. לא נולדנו לעבוד כל כך הרבה שעות. העבודה שלנו מקלקלת את הטבע ואת העולם, הורסת משפחות. אבא מגיע סחוט הביתה, רואה חדשות ומתכונן לישון. אימא מסכנה רוצה עוד למהר להכין ארוחת ערב למשפחה ולהתארגן ליום עמוס שמתחיל השכם בבוקר, וכבר לא יכולה להחזיק את העיניים פקוחות, ושניהם נופלים תשושים למיטה, וכבר לא נותר מקום לקשר ביניהם.
אבל פעם, פעם היו אריסטוקרטים, אצילים. האריסטוקרט היה אדם שיש לו כסף ולכן הוא לא צריך להרוויח את לחמו בזיעת אפו. יש לו זמן והוא עוסק במה שמעניין אותו. חכמה, פילוסופיה, תרבות. האריסטוקרטים היו אנשים מלומדים מאוד שלא בער להם כלום, הרי אדם יכול לפתח משהו טוב רק אם לא לוחץ עליו כלום והוא לא מרגיש מחויב. אלו האריסטוקרטים האמיתיים. כי כדי להיות מדען, מלחין, צייר, כדי להיות אדם מפותח – צריך פשוט זמן. כך מדור לדור התפתחו התרבות והחינוך, עד שתחום העניין התהפך והיה למקצוע. אז נגמר הכול.
אריסטוקרט לא חושב על תוצאות, הן לא המטרה שלו. הוא עוסק בדברים מתוך סקרנות. הוא לא מחויב להרוויח, להצליח, הוא נמשך אחרי הלב. זו תפיסה אחרת לגמרי, והיא התפיסה שאנחנו צריכים לאמץ לעצמנו: לייסד חברה שבה כולנו "אריסטוקרטים".
אנחנו יכולים לעשות זאת בקלות, זה עניין של רצון. אנחנו יכולים להגיע למצב שאין לאדם דאגה על חיי היומיום, לספק לעצמנו ביגוד, רפואה, מזון – כל מה שהכרחי כדי לחיות טוב, מינימלי ונורמלי. לעבוד אולי שעתיים ביום או יום בשבוע, ואת הזמן הנותר, לנצל לחיי רוח.
אנחנו חושבים שמתישהו, בעתיד הרחוק, הילדים והנכדים שלנו יחיו בעולם כזה יפה, אבל בעצם למה לא להתחיל כבר עכשיו? למה במקום מיליוני אנשים שיושבים במשרדים מול מסך, יישבו אנשים עם כלי נגינה ביד או לפני כני ציור, ידברו, וייצרו יחד? למה לא? במקום לייצר כל כך הרבה זבל ולטנף את הים והיבשה, נספק לגוף מה שחיוני לו ולא יותר. נשקיע את הזמן בהתוודעות לאדם הפנימי שבנו, בהתקשרות לזולת ולכוח העליון.
אם היינו חותרים לכיוון הזה, היינו יכולים להתחיל לחיות כך כחברת אריסטוקרטים תוך שנה-שנתיים, מתמלאים בדברים רוחניים-אנושיים. אין כאן עצלות אלא חיסכון. חיסכון באנרגיה לפעול לכיוון התפתחות פנימית, להיות בני אדם ולא מכונות. להכיר את סיבת החיים, מה קרה לפני שבאנו לעולם ומה יקרה אחרי שנעזוב אותו. ללמוד את הפסיכולוגיה והפילוסופיה של הטבע, להשתתף בו בצורה מודעת, לטפח בינינו את הקשרים בהתאם. אז למה לא נהיה אריסטוקרטים ונעשה חיים?