צ'כיה גונבת מסכות שהיו בדרכן לאיטליה, טורקיה חומדת משלוח של מסכות שספרד הזמינה מסין, ארה"ב חוטפת הזמנות של גרמניה וצרפת – ונדמה שאוטוטו הזירה הבינלאומית מתלקחת ונגררת למלחמה. אבל לא. לא מלחמה היא האיום הגדול ביותר שנצפה באופק. זאת הצרה הקטנה ביותר בימים אלו.
אני לא מומחה לדיפלומטיה ציבורית ולא עוסק ביחסים בינלאומיים, אבל התנהגות כזאת בין מדינות היא התנהגות צפויה, ותוצאות המגמה השלילית ברורה לכל אזרח המצוי בעולם. יותר ממלחמת עולם אני חושש מהנגיף שמתקרב וחודר בשקט אל תוך הבתים שלנו. מחיות הבית, מכלבים וחתולים, מעכברים בחוריהם, מזבובים על שולחן המטבח ואפילו ממיקרובים באוויר – מכל יצור חי אנחנו עלולים לחטוף פתאום נגיפים.
הקורונה על כל המוטציות והזהויות שלה לא תיתן לנו מנוחה. היום אנחנו מתגוננים איכשהו, מתבודדים בחדר סגור, עוטים מסכות, מחטאים ידיים, אבל מה אם מחר אמצעי המיגון הללו לא יועילו? מה אם הנגיף יהיה באוויר, בכל מקום ומרחב ולא נוכל לעצור את הממזר? מה אז נעשה?
כבר היום הנגיף עובר דרך האוויר, והאוויר הוא אותו אוויר לכל המדינות. כבר היום מגלים איך הנגיף מגיע גם למדינות שאין להן קשר עם אחרות, איך הוא נודף לארכיפלגים מבודדים, לאיים נידחים באוקיינוס. אולי הציפורים הנודדות נושאות את הנגיף, כמו שמשערים החוקרים, אך גם אם הצדק עימם, עדיין אין זה פוסל את האפשרות שהנגיף מתפזר באוויר.
לכן, מדינה שחושבת בטיפשותה שהיא יכולה לגנוב מסכות לאזרחיה או להפקיע מטוס עם סחורה שלא מיועדת לה, גורמת נזק גדול בעקיפין – לה ולכל העולם. בסופו של דבר, כולנו גרים בבית משותף, לכן נהיה חייבים להידוק שיתוף הפעולה והסולידריות ברמה לוקלית וגלובלית, להתקדם לשינוי בטוב או ברע, וזה תלוי בנו. כי המתח והאינטרסים, הפלגנות והמרפקנות, לא ייפסקו עד שנגיע להסכמה כלל-עולמית שהפעולה המשמעותית, האחת והיחידה, שתבלום את התפשטות הנגיפים היא להבין איך להתגבר על האגו האנושי.
וצריך להבחין: הסכם בין מדינות אינו מתחיל בברית כדוגמת האיחוד האירופי – שיתוף פעולה מחושב ותועלתני, שאז עדיף שייפרדו כמו שכתוב "פיזור לרשעים, הנאה להן והנאה לעולם". אלא אהבה מתחילה בריחוק. לכן הפרדה היא הפעולה הראשונה של כוח התיקון. כמו שהורה מפריד בין ילדיו המתקוטטים ושם כל ילד בחדרו, כך הטבע בדרכו מושיב אותנו מסוגרים בבתים, שנחשוב על הצעדים האחרונים שלנו. ישיבה על תנאי.
התנאי הוא שנפנים שעד כה היינו מונעים משיקולים אגואיסטיים. ניצלנו את הטבע, את הזולת, את המדינות הסמוכות, את הארגונים הבינלאומיים. כל מה שבהישג יד. השלב המשמעותי הבא הוא שנקבל שכל ורגש, הבנה חדשה על תוכנית הטבע האינטגרלי, על חוקי ההתקשרות שחלים על הדומם הצומח והחי, כולל אותנו, בני האדם.
לא מדובר בעונש. בטבע לא קיים המושג עונש, אלא תיקון סטייה, דיוק הכוונה, חינוך. הדבר החשוב ביותר הוא איך נקבל את השינוי שמתקרב אלינו כתוצאה מהבשלות שלנו. אנחנו יכולים לנהוג כמו ילדים שהולכים בוכים לבית ספר ומקללים עם כל צעד, או לנהוג כמו ילדים שמדלגים בשמחה וברצון, מוצאים את הטוב בלימוד ובחיבור עם החברים.
בבית הספר שעושה לנו הקורונה עלינו לתפוס רעיון אחד: הטבע הוא שלם ובלתי ניתן לחלוקה. הטבע פועל בחוקיות של נתינה ואהבה, כולל הדומם, הצומח, החי ומין האדם. הרצון האנושי הוא גדול בלי שום השוואה לשאר דרגות הטבע. לכן פעולת האדם על הטבע משמעותית ומחלחלת ליתר הרמות. במילים אחרות, בנו תלוי אם נעורר מהטבע צרות או אוצרות.
אם נתחשב בעובדה שאנחנו חלק עיקרי ממנגנון עגול אינטגרלי ולפיכך עלינו לנהוג כדוגמתו, כאיש אחד בלב אחד, יחזור גן העדן האבוד. ברגע שנפסיק להיות החלק המפריע שבמציאות, הכול יתאזן. אם נתחיל לחשוב טוב על האחר, נתחשב בזולת, הטבע מסביב יפרח וישגשג. אחרי המחשבות נמשכים הלבבות, ואחרי הלבבות נמשכים המעשים הטובים, שלנו ושל הטבע המיטיב.