בתי קפה. התגעגענו? התגעגענו. למוזיקה הנעימה ברקע, לבליל השיחות הקלילות מסביב, לקפה, ויותר מכל אלה, להרגשה החמימה הזאת לשבת לצד אנשים זרים ולהרגיש לרגע שאנחנו לא לבד. אז כן, התגעגענו. כמו להפסקת אוכל משותפת בעבודה, לצחוק הרועם שחמישים איש צוחקים יחד בקולנוע, לדמעה שמוחים זה לצד זה בהצגה טובה, לאלפיים איש מריעים בחיבוק באצטדיון כדורגל. אנחנו אפילו פחות מקטרים על הפקקים המשתרכים, על הצפיפות בחוף הים ועל המלחמות בתור בדואר. רק לראות זה את זה, להרגיש, להיות יחד.
אבל רגע, בואו לא נקפוץ מהר אל תוך החלום המתוק של העבר. למרות הרצון העצום לחזור לימים עברו, נראה שזה הולך לקחת יותר זמן ממה שחשבנו, אם בכלל. העולם, שהתהפך תוך שלושה חודשים במאה שמונים מעלות השאיר את כולנו חוששים ומבולבלים, הווירוס עדיין מסתובב באוויר, ועתידנו האישי והגלובלי עומד בסימן שאלה אחד גדול.
אז בלית ברירה נאלצנו להיערך מחדש ובנינו אלטרנטיבות זמניות של חיים בשלט-קרוב. עבודה מהבית, חינוך מהבית, חוגים מהבית, סרטים ומופעי סטנד-אפ בזום. ועדיין, אנחנו מתגעגעים. אבל למה בדיוק? האם ה"יחד" שהורגלנו אליו והסתפקנו בו, באמת הרגיש יחד?
ואולי בנינו מן אשליה של ביחד. התנהלות סביבתית שהחזיקה אותנו פחות או יותר עם הראש מעל המים, התקהלויות משותפות שעמעמו את תחושת הבדידות הפנימית האמיתית שקיימת בנו, חמימות שטחית שמנעה מחוסר היכולת שלנו להתחבר זה עם זה, להתגלות.
אז אם כך, אולי הניתוק החד והכואב שהמציאות הנוכחית כפתה עלינו, הוא לא דבר רע כל כך. שינויים משמעותיים דורשים זמן והפנמה, וכעת כשפינו לנו את הזמן, מתברר שיש לנו לא מעט שיעורי בית לעשות עד שניפגש; האם אנחנו מרגישים שאנחנו חסרים זה לזה? שהיחסים שהיו בינינו – המשפחתיים, החברתיים, הסביבתיים – מספיקים לנו כפי שהם? או שהיינו רוצים לייצר איכות חדשה של קשר? האם זה חשוב לנו? ואיך אפשר להגיע ליחסים טובים עם כולם?
חכמת הקבלה מתארת לנו לפרטי פרטים את הדרך המופלאה בה אדם מפתח את היכולת להרגיש את הזולת ממש בתוך ליבו, את רצונותיו, את מחשבותיו – ממש כמו אֵם שמרגישה את ילדיה ללא מילים, ומרגישה קרובה אליהם תמיד, לא משנה היכן הם נמצאים. שיטת הקבלה מסבירה לנו שכל אדם יכול להגיע לאיכות חיים גבוהה כזאת, ושחוק הטבע הכללי מוביל ומחייב אותנו להגיע לשם, אל מהות החיים.
כשנרצה שפנימיות הקשר תשלוט על החיצוניות, כשנרצה את זה יותר מכל דבר, תפתח בפנינו הדלת ונוכל להיפגש מחדש, בחיבור חדש, עם רגשות חדשים שמעולם לא הרגשנו לפני כן. אז גם נדע ונוכל לבנות עולם יפה לילדינו, עולם מלא באהבה ללא גבולות. ואם קורונה קטנה הצליחה לעורר בנו חיסרון לקשרים חברתיים הדדיים, עמוקים ולבביים, אז היא עשתה את שלה, ובגדול.