במבט מן הצד על השבועיים האחרונים של המחאה החברתית הסוערת בארה"ב – האם אתם מרגישים את השפעותיה החיוביות? האם ראיתם התקרבות בין הפלגים? צמצום של ההבדלים? ניצנים של שוויון? אני מניח שלא.
ואם תשימו על השולחן את הפגנת הסולידריות שמאמצים שוטרים, חיילים, ראשי עיר, פוליטיקאים בכירים ושאר אנשים מכובדים, כשהם כורעים ברך כאות הזדהות עם כאבם של השחורים וכמחאה נגד גזענות – אומר לכם שאולי המחוות האלה לא מותירות עין אחת יבשה בקהל, אך למעשה הן לא עושות את העבודה.
האם אנחנו בעצמנו נוכל למחוק את הפערים הקיימים בינינו? לעולם לא. מדוע? כי אין בידינו כלים מתאימים והאפשרויות שלנו מוגבלות; או שאנחנו שולפים סכין, או שאנחנו כורעים ברך. בשני המקרים לא נשיג את מה שאנו מכנים שוויון. האלימות משפילה את האחר, כריעת הברך מרימה את האחר, ומשחק הכוחות האינסופי הזה מותיר את כולם מובסים.
כל מחווה, שלילית או חיובית, אלימה או כנועה, רק מבליטה את הפער, מנציחה אותו, מחלקת ומפרידה בין הפלגים – יהיו אלה שחורים ולבנים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שנאה בין מגזרים, עמים וגזעים – כל ניסיון של קבוצה לעורר את האחרת, דווקא משאירה אותה סגורה בתוך עצמה. המחאה הנוכחית, על כל ניסיונותיה להגיע לשוויון, עושה בפועל את ההפך מהרצוי, ומסתמן שבקרוב נהפוך עוד דף בספרי ההיסטוריה. אלא אם כן נפעל בחכמה: נשים בצד את רגשות האשמה או את יצר הנקמה, ונפעיל את הלב.
אין מה להתעסק כל אחד עם מוצאו בניסיונות עקרים להצדיק את קיומו. את כל המאמץ שכל יחידה משקיעה בעצמה נצטרך להשקיע כולנו בחינוך חברתי גלובלי, בחינוך אינטגרלי. מה נלמד ונבין? שאנחנו שונים, שונים מאוד, שונים עד כדי שנאה. שונים כמו המשבצות על לוח השחמט: אם צבע אחד ייעלם, מיד תיעלם איתו נוכחותו של הצבע האחר. נבין ונכיר בכך שאותם הבדלים מעניקים לנו את הפוטנציאל להיפגש ולהתחבר מעליהם, בנקודה גבוהה יותר של המציאות. נכיר ונסכים, שיש רק כוח אחד שיכול להשוות בין הפערים שבינינו, וקוראים לו אהבה.
כוח הטבע הכללי הוא כוח מאחד, מחבר ומגשר בין הפכים. הוא יוצר הרמוניה בין ניגודים, מקרב בין רחוקים ומשווה פערים. הכוח החיובי שבטבע. אם נסתכל כל אחד על עצמו מן הצד, ודאי נראה שזה היחס השלילי של כל אחד מאיתנו כלפי השונות של הזולת, שמלבה בנו את אש השנאה. ובה, בשונות, אין שום דבר רע או מזיק. כשנתחיל להעריך את אותו כוח מאחה ומתקן, ונרצה לשנות את היחס שלנו כלפי הזולת משנאה לאהבה – הכוח העליון כבר ישלים את העבודה. אנחנו צריכים רק להסתכל על עצמנו לרגע מהצד – רוצים מאוד ולא מסוגלים – ולראות שנותר רק להרים ידיים, לכרוע ברך ולבקש להשתנות. לבקש חיבור מעל כל ההבדלים.