בין אינספור ההשערות, הסקרים וסימני השאלה הגדולים שמלווים אותנו בתקופת הקורונה, ניצב לו נושא המשפחה בכלל והזוגיות בפרט. חלק מהידיעות מצביע על המוני תינוקות חדשים בשנה הבאה, בעוד חלק אחר מציין עלייה מסיבית בשיעור הגירושין עקב השהייה הממושכת והמואצת יחד בבית ללא הפסקה.
מעניין לראות איך התכנסות התא המשפחתי מובילה בהרבה מקרים לתחושת בדידות עמוקה בין בני הזוג. היינו מצפים לראות התקרבות יתרה, ביטחון ותמיכה הדדיים, כשיש לנו זה את זה נוסף על הילדים. אבל במקום זאת אנחנו חווים יותר מתמיד חוויה הפוכה של ריחוק, חוסר הסכמה וכעסים.
הרגשת הבדידות והניתוק הזאת טובה ונכונה. הטבע, שלא בהסכמתנו, סגר אותנו יחד פיזית באופן טוטאלי. אולי את חלקנו זה החזיר לתקופה המסנוורת המוקדמת של היחסים, ואולי לחלקנו מדובר במציאות חדשה לחלוטין. אם לא קורונה, יכולנו להמשיך שנים על גבי שנים ברוטינה הידועה של שעות עבודה ארוכות שמובילות לעייפות ותשישות, שמובילות לחוסר סבלנות, שמוביל לכעסים או להתעלמות, שמובילים לריחוק מסוים בחלק מהמשפחות. ריחוק שאנחנו חושבים שאפשר לחיות איתו כפי שהוא.
והנה הווירוס נכנס אל חיינו בסערה בלי לדפוק על הדלת והגביר את המצבים והתחושות, אותן תחושות שהיו שם תמיד, רק שבזכותו הן יצאו מהמחבוא ועלו סוף סוף על פני השטח.
עם מה שמתגלה כבר אפשר להתמודד. לכן כל גילוי, גם אם הוא רע, הוא מצב טוב. מצב מזדמן שמאפשר לנו לראות באור אמיתי יותר את מצבנו, איפה אנחנו נמצאים, מה בעצם מתרחש ביחסים בינינו, וכשהקלקול ברור אפשר להתחיל לחשוב על התיקון.
שיפור היחסים דורש הרבה רצון, סבלנות וכוחות, אבל הוא משתלם. לכן לא למהר להתגרש, או להצהיר שאבד הכלח על מוסד הנישואין. אנחנו עדיין לא יודעים לאן התקופה החד-פעמית שאנחנו נמצאים בה מובילה אותנו. נכון, שלב המעבר הזה קשה ומאתגר לכולנו, אך דווקא בגלל חוסר הוודאות שמאפיין כל כך את התקופה, מומלץ להמתין רגע, ולראות מה ילד יום.
הטבע שואף תמיד לאיזון והשלמה, לכן אם נחכה בסבלנות לרוח חדשה שתגיע לפני שאנחנו מחליטים החלטות דרמטיות, נגלה שאנחנו זקוקים לתא המשפחתי, לביטחון שהזוגיות נותנת לנו, לחברות האינטימית ולחום שמעניקה המשפחה. אז נבין את חשיבותו של הקשר הגרעיני הזה, נרצה להשקיע בו יותר ונראה עד כמה הקשר מחזיק ומקדם אותנו במהלך החיים.