הישיבה הממושכת מאחורי מסך וניהול פגישות וירטואליות בעבודה או בחיים האישיים הפכה בחודשים האחרונים חלק בלתי נפרד משגרת יומנו. מובן שיש בזה חיסרון, כי משהו במפגש הפיזי מעורר חמימות שלא פעם נעדרת מהקשר המקוון, אבל אם נביט מצדו השני של המסך, גלומה במצב החדש הזה הזדמנות נדירה לחיבור שמחכה להתממש.
דווקא הקורונה, שכנראה לא עומדת להיעלם מכאן בקרוב והריחוק שהיא מחייבת, מאפשרים לנו להגיע לדרגת חיבור פנימי, לבבי, אמיתי ובאופן פרדוקסלי, נטול מסכות. בגלל שהמסך, כביכול, "משטיח" את המציאות הפיזית, הוא מפנה מקום לפתח בתוכנו מימד פנימי נוסף כלפי האחרים, וזוהי, על פי חכמת הקבלה, מטרת הקורונה מלכתחילה. לקרב אותנו להתפתחות פנימית.
דווקא בגלל המרחק, נתחיל לאט לאט ובהדרגה לבקש לפצות את עצמנו על הקשר הפיזי שהפסדנו, ולפתח רגש פשוט וחם לצד השני. ממש כמו אם שמסוגלת לחוש מה ילדיה חווים, למה הם זקוקים, וכמה היא רוצה להיות קרובה אליהם, להבין אותם, להרגיש מה בלבם, לעזור להם, עד שהכאב של הילד מורגש אצלה באיברים ככאב שלה – כך נרגיש את הזולת. זהו עניין ההתחברות הפנימית.
לא מדובר ברוחניות עדיין, רק במימוש הפוטנציאל הנפשי שלנו להרגיש את ליבו של האחר, להתקשר אליו לא דרך חוטי אינטרנט או סלולר, אלא ממש דרך ערוצי הלבבות. כאשר נדע איך לממש את היכולת הזו, שחבויה בכל אחד מאיתנו, נגלה דבר נוסף, פלאי לא פחות, שאנחנו נמצאים בשדה אחד, בהרגשה של הרגשה משותפת.
האם אז, כשיפלו המחיצות המבדילות בינינו, שחור ולבן, גבר אישה, מבוגר וצעיר, נוכל לשנוא? כנראה שלא. הקשר הפנימי הזה יהווה נחמה עצומה, ומקור כוח נאמן, שיזרים אנרגיה בלתי פוסקת להרפתקה הזו, שנקראת החיים.